<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק ב'</h1>
<h2>דף מח.</h2>
יש לברר יורש גדול על אי זה דרך פורע חוב אביו, או יורש המלוה על אי זה דרך גובה חובו מן הלוה או מיורשי לוה. ובזה ודאי הדין כך הוא, שאם המלוה תובע יתומים גדולים בשטר או יתומי מלוה ליתומי לוה, ומת מלוה בחיי לוה ויש ליתומים נכסים מאביהם, הרי אלו נפרעין מהן בשבועה כדין הנפרע מן היתומים [כתובות פ"ז ע"א]. מיהו אי כתיב נאמנות בשטרו, או שהוא בלא נאמנות, או אפילו מלוה על פה והוא על ג' דרכים ידועים, אי נמי טעני יתמי אמר לנו אבא לא לויתי ונמצא שהוא כאלו אומר לא פרעתי, בכל אלו גובין מהן בלא שבועה, וכדלעיל שאף בקטנים נדון כך. אבל מלוה בעדים שלא על ענין זה אינו גובה מהם כלום. אבל אם המלוה מת ויורש המלוה תובע את הלוה בשטר והלווה אומר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע, אומרין ללוה עמוד ושלם, ואם טען הלוה ישבע לי הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע, דהא לאבוהון אי הוה אמר ליה שטרא פריעא היא משתבע ליה, והן נמי נשבעין תחתיו שבועה שלא פקדנו. אבל מת הלוה ועכשיו הם יתומים מן היתומים, על זה גרסינן בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"א] מתניתין כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, כן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, ואי זו שבועה, שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ששטר זה פרוע. יש מפרשים פקדנו בשעת מיתה, אמר לנו בשעת בריאותו. ויש מפרשים פקדנו על ידי אחר, אמר לנו בפיו. וגם נשבעין שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. ואחר שנשבעין שבועות הללו בנקיטת חפץ, שהרי הן שבועות המשנה, גובין את חובן בשטר שבידן. העיד ר' יוחנן בן ברוקא שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל. רשב"ג אומר אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה.
גמרא [שבועות מ"ח ע"א] יתומים ממאן, אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אנהו מבעיא. פירוש, משנתינו דקתני שהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה אילימא שאפילו יתבעו יורשי המלוה את הלוה שלוה ממון אביהם קאמר שלא יפרעו אלא בשבועה, וכי מיגרע גרע כח דידהו מכח דאבוהון, דהשתא אבוהון שקיל בלא שבועה כל זמן שלא אמר הלוה שטרא פריעא היא, ואינהו לא שקלי אלא בשבועה. ומשנינן הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. כלומר אם המלוה והלוה מתו ונשארו יתומי המלוה ויתומי הלוה, בהא קאמרינן דכי היכי דאי הוה אבוהון קיים לא נפרע מהן אלא בשבועה, דהא יתומים בני הלוה הם והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, הם הכי נמי יתמי המלוה לא יפרעו מהן אלא בשבועה. וכל זה שאמרנו שנוטלין בשבועה מיהא יורשי המלוה מיתומי הלוה הני מילי שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה אין גובין מהן כלום ואפילו בשבועה. כדתניא [שם] רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שאנו שגובין יתומים מן היתומים בשבועה אלא כשמת מלוה בחיי לוה ואחר כך מת הלוה והן יתומים [מן] היתומים, אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים והלכך אין אדם מוריש שבועה לבניו.
ובזה יש שני פירושים. הראשון, טעם הדבר מפני שאין יכולין לישבע השבועה עצמה שהיה אביהן חייב שהוריש להם ממון זה שאביהם היה נשבע ליתומים בבריא שלא נפרע מאביהן, והן אין יכולים לישבע אלא שאביהם המלוה לא הודיעם ולא צוה להם אם הוא נפרע אם לאו. ולפירוש זה ולסברא זו אם מת מלוה בחיי לוה ומת הלוה והניח יתומים ואחר שמת המלוה גם מתו היתומים של מלוה והניחו הם יתומים כמו כן, ונמצא שהם באים להפרע ממון זקנם והם יתומים של יתומי מלוה שבאים להפרע מיתומי לוה, ואביהם עצמו היה חייב להשבע שלא פקדנו, והיתומים בני יתומי המלוה הרי הן יכולין לישבע אותה שבועה עצמה שלא פקדם אביהם ולא אבי אביהם ששטר זה פרוע, הלכך גובין בשבועה ממון זקנם המלוה. והפירוש השני היינו טעמא דאין אדם מוריש שבועה, משום דכל ממון שאין אדם יכול לגבות אלא בשבועה אינו זוכה בו עד שישבע, וכשמת ולא נשבע אינו יכול להורישו לבניו, ולפירוש זה דעבדינן כלל דכל שאינו יגבה אלא בשבועה אין מורישו לבניו, הכא נמי בני יתומי מלוה אין גובין כלום ממון זקנם שהיה חייב אביהם של יתומים אלו. והפירוש הראשון אנו רגילים לפרשו. וכן סברת בעל העיטור ז"ל דיתמי דיתמי משתבעי שלא פקדנו לא אבא ולא אבא דאבא ונוטלין. מדקתני לא שאנו אלא שמת מלוה וכו', ולא פליג בדידיה ולימא הכי לא שאנו אלא יתומים אבל יתומים של יתומים אין נשבעין, שמע מינה דיתמי דיתמי נשבעין ונוטלין. מיהו הרב אלפסי ז"ל בתשובתו [סימן ע"ט] פסק דיתמי דיתמי אין עליהם אלא שיחרימו על יתומי הלוה סתם כל מי שיש לו ממונם שיודה. וכן כתב בשמו ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל. גם הר"א אב"ד ז"ל דן באח שמת שהפסידו אחיו את חלקו. ולמטה תמצא תשובתו. ואע"פ שהיו יכולין לישבע שלא פקדנו לא אבי ולא אחי. ודעתם רחבה מדעתנו ועליהם יש לנו לסמוך.
והא מילתא דפסקינן אין אדם מוריש שבועה לבניו, הני מילי לכתחלה הוא דדיינינן כרב ושמואל, אבל דיין שעבד ודן שמוריש שבועה אדם [לבניו], אין מחזירין את דינו ואין מוציאין מידן. וכל שטר של יתומים שמת לוה בחיי מלוה אין קורעין אותו ואין מגבין בו. והכי גרסינן בשבועות [מ"ח ע"א] דשלחו מלתא דרב ושמואל קמיה דר' אלעזר ואמר להו שבועה זו מה טיבה. פירוש, וכי שבועה זו שחייב מלוה לבני לוה מי היתה שבועה דאוריתא דנימא בה מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד, הא ודאי מדרבנן היא, ואי הוה אבוהון קיים הוה משתבע ושקיל, והשתא דליתיה לישתבעו יתמי שבועה שיכולין לישבע דהיינו שלא פקדנו ולישקלו. הילכך נשבעין שבועת יורשין וגובין, דלא סבירא ליה לר' אלעזר אין אדם מוריש שבועה. ואיקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא ואמרי ליה תא ניעקרה להא דרב ושמואל, ומטעמא דאמרן, אמר להו אכפול ואתו כל הני פרסאי למיעקרה להא דרב ושמואל, אלא הבו דלא לוסיף עלה. כלומר, שלא נדון דין זה שאין אדם מוריש שבועה אלא לדין יתומים מן היתומים, אבל בשאר דינין כגון פוגם את שטרו ושאר הנשבעין ונוטלין לא אמרינן בהו אין אדם מוריש ואע"ג דמית מלוה, דאמר רב פפא הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין. וכן הלכתא.
ודבר זה צריך לפרש ולברר כדי להסיר הספק שלא יטעה אדם בפירושיו, דלאו למימר שאם מת הלוה בחיי המלוה ואחר כך מת מלוה והם עכשיו יתומים מן היתומים דבהא ליהוי מהני דין פוגם ויטלו בשבועתן, דבהא ודאי דינא דרב ושמואל דיינינין. וכך פי' כמו שכתבה ה"ר יהודה בספרו. וז"ל, שבועה שנשבע פוגם את שטרו כמו כן נשבעין אותה בניו ונוטלין. כיצד, כגון שיש לראובן שטר חוב על שמעון ומת ראובן ונשארו יורשי ראובן עם שמעון הלוה והן אומרין שאמר להם אביהם כי נפרע מאותו שטר מקצתו, הרי הם נשבעין שלא אמר להם יותר ממה שאמרו ולא פקדם יותר ולא מצאו ביותר מזה הסך שטר בין שטרותיו פרוע. וכן אם אביהם בא לחשבון או לדין עם שמעון ופגמו לשטרו בפני הב"ד או בפני עדים ונמצא שאביהם פגמו, בניו הבאין אחריו נשבעין שבועת היורשין וגובין. ולא נאמר בזה הענין אין אדם מוריש שבועה לבניו. ובין שהם טוענין כי הם שמעו מאביהם שפגמו אע"ג דאיהו לא טעין מידי, נשבעין שבועת היורשים וגובין. ופוגם ודין פוגמת כתובתה אחד הן, ובכולהו אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. אבל אם מת הבעל ובאת האשה לגבות כתובתה בין אלמנה בין גרושה בין פוגמת בין שאינה פוגמת, כיון שהיא באה להפרע מנכסי יתומים אם מתה היא ולא נשבעה, כיון שהוא יתומים מן היתומים ומת לוה בחיי מלוה אין יורשיה נשבעין וגובין כלום, ובהא נמי אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. וכן נמי אם יש לראובן שטר חוב על שמעון ומת שמעון הלוה תחלה ואחר כך מת ראובן המלוה, בין שפגם שטרו בין שלא פגם אין יורשי ראובן גובין מיורשי שמעון כלום, בין שטוענין היתומים שאביהם נפרע מקצת, בין שיש עדים שאביו פגמו בפניהם או שפגמו בפני ב"ד, בכל אלו אחר שמת לוה בחיי מלוה ונתחייב לישבע להם שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שלא יפרע אלא בשבועה, הלכך לא ינצל שלא נאמר בהם אין אדם מוריש שבועה לבניו, ע"כ. וכן פירש בעל העיטור ז"ל שלא מצינו פוגם את שטרו שנשבע שבועת היורשים וגובין אלא כי לא הוי יתומים מן היתומים.
וכתב הרב בהלכותיו מדקאמר רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה ואשכחן לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע ולרמי בר חמא ולרבא דכולהו בתראי נינהו, וסברי הבו דלא לוסיף עלה, שמעינן מיניהו דבהא מילתא כרב ושמואל עבדינן לכתחילה. ואע"ג דאמר רב חמא השתא דלא אתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר האי דיינא דעבד כר' אלעזר עבד, אפילו הכי לא עבדינן עובדא לכתחלה אלא כרב ושמואל, ודיינא דעבד כר' אלעזר עבד ולא מהדרינן לעובדא מיניה דמאי דעבד עבד. ואמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא קרעינן ליה עד דגדלי יתמי. פירוש, יתומים שיש להן חוב על יתומים אחרים שמת לוה בחיי מלוה אין לנו לקרוע אותו שטר מטעם שאין אדם מוריש שבועה לבניו, דדילמא משכחי דיינא דעביד כר' אלעזר. וכמו כן לא גבינן ביה, דהא איתה לרב ושמואל. ומסתברא דאי קדמי דמלוה ותפסי מנכסי דיתמי דלוה, אע"ג דמת לוה בחיי מלוה, כיון דתפס תפס ולא מפקינן מיניהו מידי. דכיון דאסיקנא דדיינא דעבד כר' אלעזר לא מהדרינן לעובדא מיניה, וקיימא לן בעלמא [ב"ק כ"ז ע"ב] דעביד איניש דינא לנפשיה, הוה ליה כמאן דאזל לבי דינא ודנו לו כר' אלעזר וכיון דתפס תפס.
וכל זה שדברנו עד עתה שנשבעין היורשין והיכא דמת לוה בחיי מלוה פקע ליה, הני מילי בשטר של יתומים שאין בו נאמנות, אבל אם כתוב מהימנת עלי את וירתך בתרך עלאי ועל ירתאי בתרי גובין בלא שבועה כלל, ואפילו מת לוה בחיי מלוה, דהא אזיל ליה טעמא דאין אדם מוריש שבועה, דהא אין כאן שבועה. והוא הדין אם כתוב בו נאמן תהא עלי ועל באי כחי, הוא ובאי כחו, דבכלל באי כחו אפילו יורשים במשמע. ואע"ג דתנן בתוספתא [כתובות פ"ט ה"ה] אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה או שנתנה, לאו למעוטי יורשין, אלא אתא לאשמועינן דאפילו לקוחות בכלל אותו לשון. וכן השיב הרב אלפסי בתשובתו [סימן קמ"ח], מי שהאמין בשטר הוא והבאים מכחו, היורשין נמי נאמנין, כי הם הבאים מכחו, ומקבל מתנה נמי בא מכחו הוא. אבל אלו אמר הוא ויורשיו לא האמין אלא יורשיו בלבד אבל מקבל מתנה או לוקח לא, ע"כ. ולא מבעיא לסברא דרבינו אלפסי ז"ל שפסק בכתובות שהנאמנות מועיל על היתומים, שאף לסברת הפוסקים כאבא שאול דנאמנות על יתמי לא מהני, בזה מודו דלכתחילה כיון דאית ביה נאמנות דיינינן כר' אלעזר ובשבועה מיהא גבי. וכן כתוב בספר המאור, שמעתי בשם חכמי נרבונא הגדולים ז"ל דכיון דאסיקנא דדיינא דעבד כר' אלעזר עבד, כרב ושמואל עבד, אנן לכתחלה עבדינן כרב ושמואל בכל שטר שאין בו נאמנות, אבל בשטר בנאמנות לא מקילינן ביה תרי קולי, קולא דאבא שאול [כתובות פ"ז ע"א] וקולא דרב ושמואל, ולכתחלה עבדינן כר' אלעזר. וזה פסק נאה ומשובח וראוי לסמוך עליו. ומכל דבריהם אתה למד דלא סבירא להו מאי דפסק הרב אלפסי ז"ל בכתובות שבכל ענין אין נאמנות מועיל לגבות מן היתומים בלא שבועה אלא עשו חכמי דורותינו תקנה שאם באו לגבות יתומים מן היתומים בשטר שיש בו נאמנות דיינינן לכתחלה כר' אלעזר שנשבעין שבועת היורשין ונוטלין ולא מפקעינן שטרא בתרי קולי כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ע"כ.
ואיכא מאן דאמר דהיכא דמית מלוה וקא תבעי יתמי ללווה או ליתמי דיליה דלא מהני נאמנות אלא היכא דכתיב בשטרא שיגבה ממנו ומיורשיו בלא שום שבועה בעולם ואפילו שבועת היורשים ואפילו על ידי גלגול. ואי לא כתיב הכי וטען לוה או יתמי לוה דפרעי [לאבוהון] ואפשר דאיהו פקיד, אמרינן יד בעל שטר על התחתונה, וכי פטרינהו היכא דטעין פרענא ליתמי, אבל זה שטען שפרע האב בזה לא פטרו, מיהו אי כתב הכי הוה מהני תנאה, ע"כ. ובעיני סברא זו רחוקה מן הדעת, כי בודאי אחר שהאמין לבניו הבאים אחריו בלא שום שבועה אע"פ שלא פטרם בפירוש משבועת היורשים, על כל דבר נכנס נאמנותם, דשבועת אשתבע לי דלאו פריעא היא קילא ולא מחמרינן בה, דסמכינן אחזקה דהעמד שטר על חזקתו, וכשהאמין לבניו בכל טענה שיטעון כנגדם האמינם בין כשאומר שפרע לאביהם בין כשיטעון שפרע להם, דבכלל נאמן בלא שבועה קלה וחמורה כל שבועה במשמע ואפילו שבועת היורשים.
נשאר לנו עדיין לברר הא דאמרן לעיל הבו דלא לוסיף עלה ואיתינן עלה דאמר רב [פפא] פוגם את שטרו ומת יורשים נשבעים שבועת היורשים וגובים, מי אמרינן דוקא פוגם את שטרו אפוק מדינא דאין אדם מוריש שבועה לבניו, הא שאר נשבעין ונוטלין דאיתיה במשנתינו דיינינן בהו דינא דרב ושמואל, או דילמא כולהו לפוגם מדמינן ליה וחדא מיניהו נקט והוא הדין לכולהו. ובזה פסק בעל עיטור סופרים והוא הדין לכל דנקיטי שטרא כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע והבא ליפרע מנכסים משועבדים בכולהו כיון דנקיטי שטרא כמו פוגם לא דינינן בהו אין אדם מוריש שבועה לבניו. אבל שכיר ונגזל דלא נקיטי שטרא ושבועתם שבועת תקנה, וכן שבועת הסת שנהפכה לתובע ומת, אין היורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין. וחזינן לה מההיא דגרסינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"א] פשיטא דא מילתא, מת בעל הבית השכיר נשבע ליורשין, ואפילו מת השכיר יורשי שכיר נשבעין ליורשי בעל הבית, כלום תקנו אלא (בשטרא של שמא וביורשים) [בשכיר, שמא ביורשיו] אלמא שלא נתקנה תקנתם אלא בתביעת שטר שנשבעין היורשין ונוטלין, ע"כ. מכלל דבריו אתה למד שהבא ליפרע מן הלקוחות אינו נפרע אלא בשבועה ואפילו נאמנות לא מהני לגביהו, כמו שפסק הרב בהלכותיו פרק הכותב, אם מת מלוה אחר שמכר לוה נכסיו המשועבדים לחוב זה ובאים יתומי המלוה לטרוף מן הלוקח, בהא ודאי לכתחלה דיינינן בהו דינא דר' אלעזר, דהא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. ולמטה תמצא מזה דעת ה"ר משה בר יוסף ז"ל אם נחלוק בלקוחות בין שמת לוה ובין שהוא בחיים, והוא האריך בזה כל הצריך.
<h2>דף מח:</h2>
ותו גרסינן בשבועות [מ"ח ע"ב] ההוא דשכיב ושבק אחא סבר רמי בר חמא למימר הבו דלא לוסיף עלה, וא"ל רבא מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחי. למדנו מזה דלאו דוקא יתומים מן היתומים, שאף אח שמת ולא היו לו בנים אף לאחיו נדון אין אדם מוריש שבועה להם, ואם מת לוה בחיי מלוה שהוא אחיו של זה נדון בו אין אדם מוריש שבועה לאחיו. והוא הדין לכל שאר יורשין, כדגרסינן בשבועות ההוא דשכיב ושבק אחא וכו' שאין אדם מוריש שבועה לא לבניו ולא ליורשיו, דקיימא לן כרבא דאהדר ליה מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחא.
